כתב נווה, אח של עדי ל30 יום למותו:

עדי,

אני מתחיל לכתוב עליך הספד ללא הבנה, אך עם תחושה חזקה שחיינו גרמו לכך שאפילו במותך, דרכך  ואהבתך חיות בי.

אני כבר לא אזכה לחזור מהצבא ולמצוא אותך בסלון, עם החיוך שמבשר שהגעגועים שנמשכים כבר ארבעה חודשים תמו,

אותו חיוך שמלווה אותי מלידה, דרך הרגעים המשמעותיים והמקסימים בחיי ועד להתבוננות בתמונותיך מרגע הבשורה המרה.

אני כבר לא אזכה להיכנס לרכב ולשמוע עוד שירים, מעוד דיסק מבית היוצר של עדי פארן שבצירוף מקרים מוחלט זהה כל פעם מחדש לכל השירים הפחות טובים מהמצעדים של גלגלצ,

אותם שירים שגרמו לי לצחוק עליך בהתחלה ובהמשך להתמכר אליהם.

אני כבר לא אזכה לשבת אתך אל מול תמונות הנוף מדרום אמריקה, ולקבל הסברים מפורטים על כל המקומות, ועל כל הסיפורים, בדגש על מה אפשר לוותר בטיול שלי ועל מה אתה ממליץ,

אותם נופים שזכיתי לראות אתך מנחל דליה, ועד הנוף באיטליה, שגרם לנו להבין שלגלוש אל תוך הנוף זה תחביב חדש לחיים.

אני כבר לא אזכה לקבל ממך צלצול דואג על התפקיד כדי לראות שהכל בסדר ושאין בעיות,

אותה דאגה שהקיפה אותי ללא הרף מלידה כדי שכל מה שארצה, תתדאג שאקבל.

אני כבר לא אזכה לצחוקים בבית עם הקטעים שבאו ממך ברגעים הלא צפויים, והפעם עם המון חומר חדש מהטיול,

אותם קטעים שעשינו להורים מימי התחפושות ועד ימי הציניות.

אני כבר לא אזכה לראות את גאוותך בעיניים כשאוביל את חיילי,

אותה גאווה מהמילה הראשונה שלי, ועד הגאווה בעיניך כשצעדתי על מגרש המסדרים בבה"ד 1.

אך אל דאגה עדי, מה שלא אזכה לעשות אתך לא יפיל את רוחי, כשאני מרגיש טיפה דעיכה בדרכי אני מרים את הראש ורואה אותך כועס ומאיים במכות עם חצי חיוך,

אותו עדי שלימד אותי הכל, אותו עדי שגורם לי ללכת גאה ואיתן אל מול כל מכשול שקיים, אותו עדי שהערצתי את דרכו ואמשיך להיעזר בה בכל צומת בחיי, מבטיח לשמור על החיוך שלך!, אחיך-נווה.