כתב איתי, אבא של עדי לשלושים יום למותו . 30/6/2010.
עברו כבר 30 ימים ואנחנו לא מעכלים את המחשבה שכבר לא נראה ונחבק אותך.
חודש שלם של בכי ודמעות שלא נגמרות, וכל הזמן מלוה אותנו הרגשה כבדה של החמצה גדולה בחיים הנהדרים שלך. שלך וגם שלנו.
איפה אתה? כל כך מאושר נראית בטיול, כל הזמן פורש ידיים וקורן מהנאה.
הימים והלילות שלנו מלאים בזיכרונות נעימים ומחשבות רבות מהחיים בחיק המשפחה והחוויות הרבות שעברנו ביחד.
כל הזמן רואים מול העיניים את התינוק המאושר והחייכן.
שומעים את הילד עם הצחוק המתגלגל.
מריחים את ענני הבושם שאפפו אותך בדרכך לבילויים הרבים עם החברים.
נשארנו משפחה קטנה ומיותמת. כמה שהיית גדול בממדים של הגוף, הייתה לך נשמה גדולה כפליים וחסרונך כואב ולא נותן מנוח. עדי, איך החיים יעברו עלינו בלעדיך?
בכל צעד, בכל מעשה, כמעט בכל רגע, אנחנו מהרהרים בעצב, מה עדי מפסיד, מה עדי כבר לא יראה, מה עדי מאד אהב לעשות וממה הוא כבר לא ייהנה לעולם. למה? למה?
איך מסבירים גורל כזה נורא?
השארת בעולם הזה המון אהבה וחום אצלנו ואצל כל החברים שלך, ובעצם אצל כל מי שזכה להכיר אותך מקרוב. מה שווה כל הגאווה והנחת ממך כבן, אח, נכד, חבר אמיתי – מה זה שווה מול הסיום הפתאומי והמיותר של חייך?
בכל החושך והצער שאנחנו חווים, מצאנו גם אור ותקווה שעולים מהדמות הצנועה והשקטה שלך, מהרוח החברותית, מהאנושיות שפיזרת לכולנו ברוחב לב.
החיים שלך אתנו היו מלאים ויפים, ואנחנו נשתדל למצוא בהם את היופי והמשמעות
כאשר אתה ממשיך לחיות בלבנו לעד. לעד תישאר בלבנו צעיר ומלא חיים.
אוהבים אותך יותר מתמיד.
מתגעגעים בלי סוף. עדי. דידי קראנו לך שנולדת ותמיד תישאר דידי הילד שלנו.
אמא, נווה, אבא וכל המשפחה.