בוקר. השעה 08:00, כולם מתעוררים לאט, עומר ראשון, נדי אחריו, מתיישבים לשולחן. ארוחת בוקר בדרך. בחדר יש תזוזות מהמיטה לשירותים וחזרה ועדי – עדיין ישן.

השעה 09:00, השולחן ערוך, כולם כבר רוצים להתחיל לאכול, עדי עוד ישן.

השעה 10:00, סיימנו כבר נגלה שנייה של חביתות ועדי סוף סוף מצורף לשולחן. "בוקר טוב לכולם" הוא אומר בחיוך גדול ומתיישב. שולח מבט לחביתה שבצלחת שלו וכבר מבקש מהטבחית שתכין לו אחת נוספת.   סיימנו לאכול. "עדי אתה בא לשחק ספיד?" עדי כהרגלו מסכים ברצון רב ואז מתחיל הקרב! חוטפים קלפים, צועקים ומתווכחים, עדי קורא לי רמאית, הוא ועומר מתרצים הפסדים וטוענים שזה לא פייר כי הם חדשים במשחק.

השעה 12:00, כולם הולכים לים. בדרך, עוברים בכל החנויות ועדי מחפש בלהט עוד חולצה עם השם של המקום לאוסף.  מגיעים לחוף, חמישה אנשים מצטופפים על "לונג" אחד ומפנטזים על ה"אסאי" של מורו עם הפירות והגרנולה ורק עדי מפנטז על הסטייק של ארגנטינה. חום לוהט וכולם נכנסים למים, עדי מזהיר אותנו באדישות מפני הכרישים והכול בסדר – אנחנו רגועות, אנחנו יודעות שיש על מי לסמוך.

השעה 17:00, כולם עולים לדיונה לצפות בשקיעה, כל אחד מחכה בתורו שיכינו לו פרי שייק ועדי כהרגלו מחכה לקפירינייה שלו. "זה טעים?" אני שואלת, עדי מהנהן בחיוך ואומר: "בטח שזה טעים, זה עם לימון גרוס והמון רום! רוצה לטעום?", "לא תודה אני אוותר…"  יושבים על הדיונה , מביטים בשקיעה היורדת אל הים. עדי פונה אליי ומבקש: "צלמי אותי תופס את השמש" ומתחילים בפוזות. אנחנו מצלמות אותו אבל הוא אף פעם לא מצליח לצלם אותנו.

השעה 18:00, השמש שקעה וכולם רעבים. אנחנו מתחילים לרדת מהדיונה, הבנות בהליכה זהירה כדי שלא להתלכלך מהחול ועדי ועומר מקפצים מהמדרון בהתלהבות של ילדים קטנים ומפצירים בנו שוב ושוב לצלם אותם בקפיצה מסוגננת – שתהייה תמונת פרופיל ל"פייסבוק".

הגיעה שעת ארוחת הערב, כולנו מתחננים לעדי שיכין לנו היום את הפסטה בשמנת פטריות, למרות שאכלנו את זה כל השבוע. ברור שהוא מסכים ומכין לנו את האוכל בעונג רב. כולנו יושבים לאכול ועדי שוב מהלל את האוכל של אמא, מספר על הביקורים של ההורים בבסיס בו שירת, על הטיולים עם אבא וכמובן – כיצד אחיו הצעיר קיבל את שמו, נווה.

מסיימים את הערב בעוד משחק קלפים סביב השולחן ואחר כך לאט לאט מטפטפים למיטות ונרדמים לצלילי השירים של משה פרץ שבוקעים מה"אייפוד" של בשמת. עדי אומר, "אני כבר לא יכול להירדם בלי משה פרץ", כולם צוחקים.

כך עובר לו עוד יום מדהים שכמובן לכל אורכו עדי מספר בדיחות וצוחק על כולנו, גם על עצמו ומעלה לכולנו חיוך על הפנים.

עדי, זכינו להעביר חודש ימים לצידך ולהכיר אותך, אדם מדהים כך בוודאי יעידו כולם, והדף קטן מלהכיל את כל סגולותיך. היית לנו חבר טוב ואח גדול ודואג. לעד תישאר בליבנו ואנחנו איתך.

אוהבות ומלאות הערכה, נדי, בשמת ורז